מדוע לאורך תפילות הימים הנוראים אנחנו מתייחסים אל הקב"ה במושגי זמן, כגון: "היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט וכו'", והרי ביחס לקב"ה אין מושגי זמן ומקום?
ההסבר לכך הוא כי הקב"ה עצמו הוא אכן מעל מימד הזמן, אך בבריאת העולם הוא צמצם את אורו האין-סופו כדי שיתלבש בתוך הבריאה וגדריה, ועל כן אנו מתייחסים אל הקב"ה במושגי זמן.
בתורת החסידות מבואר כי הואיל והקב"ה ברא את האדם "בצלמו", הרי על-ידי התבוננות במבנה האדם יכולים אנו לקבל מושג-מה על הקב"ה, כמו שנאמר "מבשרי אחזה א-לוה". הנשמה שבתוכנו היא עצמה אין-סופית ובלתי מוגדרת בשום צורה, אולם בהתלבשותה בגוף היא מצטמצמת על-פי האיברים השונים, עד שאנו יכולים לדבר על "כוח הראייה", "כוח השמיעה", "כוח העשייה", שכל אלה הם כוחות נפשיים, שהוגבלו והצטמצמו לפי מידת האיברים של הגוף.
זה משל לאופן שבו הקב"ה ברא את העולם ומתלבש בתוכו. הוא עצמו מעל הזמן ומעל המקום, ואף-על-פי-כן הוא מתלבש בתוך גדרי הזמן והמקום. במעשה הבריאה נאמר (בראשית א,יד): "ויאמר אלוקים יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים". כמו-כן הקב"ה ציווה לבנות לו בית, במקום גשמי מוגדר, שבו הוא שוכן.
במושגי הקבלה והחסידות זה ההבדל בין האור האלוקי המכונה "סובב כל עלמין", שהוא מעל גדרי הזמן והמקום, ובין "ממלא כל עלמין", שהוא האור המצטמצם ומתלבש בבריאה לפי פרטי הנבראים.
בראש-השנה הקב"ה מעניק חיות לעולם כולו - "היום הרת עולם" - למשך כל השנה כולה, ועד לחיות המשתלשלת ויורדת לכל יום ויום ולכל פרט ופרט. |