מושגים נוספים בנושא
	מרבים בשמחה
	נח מול אברהם
	הצומות שיהפכו למועדים
	זכור את אשר עשה לך עמלק
	המבול
	השבת
	גלות וגאולה
	מהות התורה
	האש שבוערת לעולם
	בריאת האדם
	מהי אמונה?
	תכלית הבריאה
	הבנה וביטול
	חסידות עכשיו!
	לא מבינים

חז"ל אומרים: "מפני-מה ישראל צועקין ואינן נענין, מפני שאינם יודעים לכוון בשם". כלומר, כדי שהתפילה תתקבל ביתר-שאת אצל הקב"ה, צריך אדם לדעת את הכוונות בשמות השונים של ה', שאומרים בתפילה. בלי ידיעת הכוונות הללו, עלול לקרות שישראל יהיו "צועקין ואינן נענין". וזו אחת הסיבות, שתפילת צדיקים מתקבלת מיד למעלה, משום שהם יודעים לכוון את השם הנכון לבקשה המתאימה.

לעומת זאת, היו בין גדולי-ישראל שאמרו, שמוטב שלא להיכנס כלל לנושא הזה של שמות וכוונות: "הלא טוב להתפלל סתם לה' יתברך בכוונה, והוא יידע באיזה דרך ישלים המבוקש. כמאמר הכתוב, גול על ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה". היה אף אחד מגדולי-ישראל שאמר: "אני מתפלל לדעת זה התינוק". כלומר, כשם שילד קטן אינו יודע כלל על 'שמות' ו'כוונות' והוא מתפלל לקב"ה עצמו, כך גם הוא מתפלל.

שמות פעולה

כדי להבין זאת צריך להסביר מעט את נושא השמות. כל ילד שלומד חומש עם רש"י יודע, שיש מידת הדין ומידת הרחמים, כאשר שם 'אלוקים' מכוון למידת הדין ושם הוי' למידת הרחמים. אנו יודעים גם-כן ששם 'א-ל' הוא מידת החסד, וכך לגבי כל שם משבעת השמות שאינם נמחקים. ונשאלת כאן השאלה, למי אנו מתכוונים כשאנו מזכירים את השמות 'א-ל', 'אלוקים', וכדומה? וכי אנו מתפללים למידות החסד והדין והרחמים, או אל הקב"ה בכבודו ובעצמו?!

התשובה לשאלה זו מצויה במדרש. כאשר משה רבינו ביקש מהקב"ה להודיעו את שמו, אמר לו הקב"ה: "שמי אתה מבקש לידע? לפי מעשי אני נקרא. (...) כשאני דן את הבריות, אני נקרא אלוקים. וכשאני עושה מלחמה ברשעים, אני נקרא צבאות. וכשאני תולה את חטאיו של אדם, אני נקרא א-ל - ש-די. וכשאני מרחם על עולמי, אני נקרא הוי', וכו'".

למדנו מכאן, שהשמות מכוונים אל הקב"ה עצמו, אלא שהם מתארים אותו במצבי-פעולה שונים. השם 'אלוקים' מתאר את הקב"ה כשהוא עושה פעולות של דין וגבורה; השם 'א-ל' מתאר אותו בשעה שהוא עושה פעולות של חסד; וכך כל השמות האחרים. אבל אין ספק שכל השמות מכוונים אל הקב"ה עצמו ולא, חלילה, ל'מידות' אלה או אחרות.

הכוונה עוזרת

מדברי המדרש הנ"ל אנו גם יכולים להבין, שכאשר ברצוננו לדבר על הקב"ה עצמו, לא כשהוא עושה פעולות אלה או אחרות - אין לנו אפשרות להשתמש בשם כלשהו. על כך אומר הקב"ה למשה: "שמי אתה מבקש לידע?!". כאילו אמר: לי עצמי - אין שם. השמות הם רק "לפי מעשי".

שם, מעצם טבעו, מהווה כעין נקודת-אחיזה עבור הזולת. כשאני יודע את שימך, יש לי אפשרות לאחוז בך בדרך כלשהי; אני יודע משהו עליך. אבל הקב"ה עצמו, שהוא אין-סוף ובלתי-ניתן להגדרה כלשהי - אי-אפשר לומר עליו מאומה, ולכן גם אי-אפשר לכנותו בשם כלשהו. כשמדברים על הקב"ה עצמו אומרים 'עצמותו יתברך'. השמות מתארים את הקב"ה כאשר הוא לובש דמות כלשהי לצורך פעולה מוגדרת בעולם. אז אפשר לקרוא לו בשם.

לאור כל זאת מובנת התועלת בכוונת השמות (מובן שהדבר שייך רק למי שיודע לכוון כראוי, ולא לאנשים כערכנו). כאשר יהודי מתפלל אל ה' ומבקש לעורר רחמים, למשל, ותוך-כדי תפילתו הוא מכוון לשם של מידת הרחמים - קל לו הרבה יותר להשיג את מבוקשו. ודאי שהקב"ה יכול לתת הכול גם בלי כוונות לשמות מסויימים; ובאותה מידה אפשר לטעון, שהקב"ה יכול לספק לאדם את צרכיו גם בלי תפילה בכלל. אלא שלזה דרושה זכות גדולה יותר. רצון ה' הוא, שהדברים יתנהלו בסדר מסויים, שחלק ממנו הוא גם נושא השמות והכוונות.