לאחר שבנה שלמה המלך את בית-המקדש וראה את הענן שמילא את הבית, אמר בהתפעלות: "האמנם ישב אלוקים על הארץ?! הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה?!". שלמה תמה איך ייתכן שהקב"ה, שהוא בלתי-מוגבל כלל, עד שכל העולמות, גם העליונים ביותר ("השמים ושמי-השמים") אינם יכולים להכילו, יוכל להתלבש ולשכון בבית-המקדש הגשמי, בארץ הזו התחתונה. אך בפועל, דווקא בית-המקדש הגשמי נעשה כלי להשראת עצמותו של הקב"ה, ככתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
מעצם תמיהתו של שלמה מובן, שהשראת השכינה בבית-המקדש אינה דומה לגילוי השכינה שבנבואה וכדומה. אילו היה מדובר בהארה בלבד מהקב"ה, לא היה מקום לתמוה על כך, שהרי הארה מהקב"ה קיימת בכל מקום. הפליאה היא דווקא מכיוון שמדובר כאן בעצמותו של הקב"ה, שהוא עצמו ירד לשכון בבית-המקדש (כפי שהדבר מוכח גם מכתובים אחרים). והשאלה היא כפולה: א) למה נבחר דווקא הבית הגשמי להיות בית לה'; ב) איך ייתכן שדווקא הבית הגשמי יוכל להכיל את הקב"ה, ש"השמים ושמי השמים לא יכלכלוך".
מקום ואי-מקום
בעניין ה'איך', אנו חייבים להזדקק לכוח ה'כל-יכול'. אי-אפשר להבין זאת בשכל ובהיגיון. אין שום אפשרות להבין כיצד יכולה להיות התחברות כזאת, בין הקב"ה הבלתי-מוגבל לבין בית גשמי מדוד ומוגבל. אין זה אלא ביטוי להיותו של הקב"ה כל-יכול ובלתי-מוגבל כלל, עד שכאשר הוא רוצה, הוא יכול לשכון דווקא בבית הגשמי בעולם-הזה.
ואמנם, עיקר מהותו של המשכן ובית-המקדש הוא החיבור בין ה'גבול' וה'בלי-גבול', מבלי שהאחד יבטל את משנהו. הכוונה בבית-המקדש היא, שה'גבול' יישאר גבול, הגשמיות תישאר גשמיות, ובתוך זה ישכון ה'בלי-גבול' - הקב"ה בעצמו, שלמעלה מכל הגדרה והגבלה. וזה דבר שאפשרי רק מצד יכולתו הבלתי-מוגבלת לגמרי של הקב"ה.
התחברות זו באה לידי ביטוי במה שאמרו חז"ל: "מקום הארון אינו מן המידה". בבית-המקדש אפשר היה לראות איך מושגי 'מקום' ו'אי-מקום' משמשים בעירבוביה. מצד אחד היה הכול מדוד ומוגדר: רחבו של הארון היה אמה וחצי, ורוחב קודש-הקודשים היה עשרים אמה. אולם כאשר הועמד הארון במקומו נוצר מצב פרדוכסלי: כשמדדו מן הארון לכל צד, מצאו עשר אמות (ולא תשע ורבע, כפי שהיה צריך להיות, בגלל השטח שהארון תפס); כאילו הארון אינו תופס מקום. זה היה ביטוי להתחברות ה'גבול' וה'בלי-גבול' שהיתה בבית-המקדש.
ציפור המדברת
כל זה באשר ל'איך'. אשר ל'למה' - רצונו של הקב"ה לשכון דווקא בבית-המקדש הגשמי קשור בתכלית הכללית של הבריאה: "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". יש בזה 'יתרון האור', מכיוון שזהו אור שבא 'מן החושך' - מתוך החושך. כאשר העולם הגשמי והחומרי - שמצד טבעו ומהותו שולטת בו בעוצמה רבה תחושת היישות העצמית - נעשה כלי להשראת הקב"ה, זהו 'יתרון האור'.
מובא על כך בתורת החסידות משל מ'ציפור המדברת' (תוכי), שיש בה כדי להסב שמחה ועונג למלך. והרי למלך יש יועצים וחכמים, שמשמיעים באוזניו דברי חכמה עמוקים, ולמה יתפעל מציפור שמדברת כמה מלים? אלא החידוש הוא שמביא את העונג: כשאדם מדבר, אין בזה רבותא, אך כשציפור מדברת - היא מעוררת תענוג פנימי אצל המלך. וכך גם העולם-הזה, דווקא משום שיש בו תחושה של יישות עצמית והעדר ההתבטלות, לכן חפץ הקב"ה לשכון דווקא כאן, כי כאשר ה'יש' מתבטל אל הקדושה - יש בכך חידוש שאין בכל העולמות העליונים. |