הבריאה המוכרת לנו עם העולם הרוחני הקשור בה, נתפסים על-פי הקבלה והחסידות כשלב שני של ההתהוות (וזהו אחד ההסברים לכך שהתורה נפתחת באות ב', לאמור: הבריאה הזאת היא שלב ב'). למעלה מעולמנו זה (כולל גם למעלה מהעולם הרוחני שלה) ניצב עולם אחר, שהוא הראשון בסדר ההתהוות.
מובן, שאין הכוונה לעולם גשמי ומוחשי. העולם שקדם לעולמנו הוא עולם רוחני עילאי, אשר במבנהו ובמהותו הוא שונה לחלוטין מעולמנו זה. זהו עולם ה'תוהו', שקדם לעולמנו זה. העולם שלנו מכונה - עולם ה'תיקון'.
כלים מועטים
המושגים הללו - עולם ה'תוהו' ועולם ה'תיקון' - מופיעים פעמים רבות בתורת החסידות. שני העולמות הללו שונים לחלוטין במבנה הבסיסי שלהם, ולכל אחד המעלות שלו, ורק לעתיד-לבוא יתמזגו יחדיו המעלות של שניהם.
ההגדרה של עולם התוהו היא: 'אורות מרובים וכלים מועטים'. זהו עולם שבו מאירים אורות אלוקיים עליונים ביותר, אולם אין להם כלי-קיבול הולמים. כמו אדם שחש בתוכו אמת גדולה וחזקה, אך אין בו היכולת להבינה בכלי-שכלו ולבטאה כלפי חוץ. זהו מצב משובש, שעלול אף לסכן את שפיות-דעתו. כך גם עולם ה'תוהו' הוא עולם בלתי-מסודר ובלתי-יציב, אף-על-פי שהאור האלוקי שמאיר בו הוא עליון ביותר.
מכאן גם נובע שיבוש שני בעולם ה'תוהו' - העדר ההתכללות. אין בו התמזגות של האמת האלוקית על כל חלקיה, אלא כל חלק מאיר בעוצמה רבה, מבלי להתחשב כלל בהיבטים נוספים. מידת החסד אומרת: חסד מוחלט; מידת הגבורה אומרת: רק גבורה; וכך המידות האחרות. עולם ה'תוהו' אינו עולם שלם, בנוי, מורכב, אלא דבר גולמי, אם-כי בעל עוצמה אדירה.
בעולם זה אירע - מה שמוגדר בקבלה - 'שבירת הכלים'. הואיל והאורות היו מרובים וגבוהים ואילו הכלים היו מועטים - הם נשברו. במלים אחרות: כל סדר הדברים הנכון נשתבש. נוצרו ערבוביה ואי-סדר, וניצוצות אלוקיים עליונים ביותר נפלו למקומות שעל-פי הסדר הנכון לא היו צריכים להימצא שם.
העולם שלנו נקרא עולם ה'תיקון', מכיוון שהוא אמור לתקן את השיבושים שנגרמו על-ידי עולם ה'תוהו'. כאן האורות הם מועטים, וזו הסיבה להעלם וההסתר שיש בעולמנו, אך מצד שני הכלים מרובים. אותם אורות שמאירים בעולם - יש להם כלים הולמים, והדברים מונחים ומסודרים במקומם הראוי. בעולם ה'תיקון' יש גם התכללות והתמזגות של המידות השונות, כשכל הצדדים יחדיו יוצרים את המבנה השלם.
הוויכוח של משה
אולם בעולם ה'תוהו' יש בכל-זאת יתרון, ששם האורות גבוהים ועליונים עד מאוד. על-כן ירדו שתי נשמות מעולם ה'תוהו' אל עולם ה'תיקון'. אלה נשמותיהם של חנוך ומשה (יש רמז לכך בפסוק: "ויתהלך חנוך את האלוקים" - שכבר התהלך בעולם ה'תוהו'; ועל משה נאמר: "מן המים משיתיהו" - מעולם ה'תוהו', שבו מאירה מידת החסד המשולה למים) . הם, מאחר ששורשם באורות העליונים של 'תוהו', יש בכוחם להשרות את ההתבטלות לקב"ה בתוך עולם ה'תיקון'.
בכך מוסבר הוויכוח בין משה לקב"ה בראשית שליחותו. משה טען: "כבד פה וכבד לשון אנכי" - שורשי בעולם שבו אמנם יש אורות, אבל אין כלים. השיבו הקב"ה: "מי שם פה לאדם" - מי נתן את הכוח לכך שיהיו אורות בכלים? "הלא אנכי ה'" - הרי ממני בא כוח זה; ואם-כן, "אנכי אהיה עם פיך" - אתן לך את הכוח להלביש את האורות של 'תוהו' בכלים של 'תיקון'. |