לא רבים יודעים, שבשחר הופעתה של החסידות, כאשר רבים בעם ישראל טרם ירדו לעומקה ולסודה, היתה אחת מנקודות-המחלוקת החשובות הצורה שבה מפרשים את המושג 'תשובה'. החסידות טענה, שהתשובה שייכת לכול, גם לצדיקים ולתלמידי-חכמים, שאף עליהם לחזור בתשובה. לעומתם טענו ה'מתנגדים', שדבר כזה משפיל את כבוד התורה, שהרי העולם כולו לא קיים אלא בזכות התורה ולומדיה, וכאן באה החסידות ועשתה מתלמידי-החכמים אנשים שצריכים לחזור-בתשובה.
על מה היה הוויכוח הזה? וכי ה'מתנגדים' לא ידעו את הכלל "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"?
ובכן, לא על זה היה הוויכוח. גם ה'מתנגדים' הסכימו לכך שצריכים תמיד להוסיף בשלימות בעבודת-ה' ולתקן את הדברים הטעונים שיפור. הם לא יכלו לקבל את גישתה של החסידות, שצריכים לשוב בתשובה לא רק על מה שלא היה בסדר, אלא גם על מה שכן היה בסדר. במילים אחרות: החסידות לימדה, שצריכים לעשות תשובה לא רק על החטאים, אלא גם על המצוות, וזאת לא הבינו ה'מתנגדים'.
"אילו הייתי יודע"
על רבי סעדיה גאון מסופר, שפעם הלך בדרך כשהוא לבוש בבגדי איש פשוט ומסתיר את זהותו. באחד המקומות התארח ימים אחדים אצל יהודי שקיבלו בסבר-פנים-יפות, האכילו והישקו ביד רחבה ונהג בו הכנסת-אורחים ללא דופי. בתוך כך נודע איכשהו בעיר שהאורח הזר הוא הוא רבי סעדיה גאון, וכל גדולי העיר החלו לנהור אל ביתו של אותו יהודי כדי לראות את פני האורח ולהשתעשע עמו בדברי-תורה. ראה היהודי את כל הבאים ושאל מה זה ועל מה זה. השיבו לו, שהאורח שבביתו הוא הגאון המפורסם רבי סעדיה גאון. שמע זאת היהודי - והתעלף.
כשהתעורר מעלפונו נפל לרגליו של אורחו והחל לבקש מחילה וסליחה על שאולי לא נזהר מספיק בכבודו ולא אירחו כיאה לו. שאלו הגאון: "הרי אירחת אותי למופת ונתת לי כל טוב, ולמה אתה מתנצל?" השיב היהודי בבכי: "אבל אילו הייתי יודע שכב' הוא רבי סעדיה גאון - הייתי נוהג בו כבוד ביתר שאת וביתר עוז"!
שמע זאת רבי סעדיה גאון ואמר: "ריבונו של עולם, אף אנוכי מבקש ממך מחילה וסליחה על שלא עבדתיך כראוי. אילו הייתי יודע באמת על גדולתך ורוממותך, הייתי עובד אותך הרבה יותר מכפי שעבדתיך עד כה".
התבגרנו ביום
סיפור זה ממחיש לנו את שיטת החסידות, שאף על המעשים הטובים צריך לעשות 'תשובה'. שהרי כשאנו מתעלים בתורה ובהבנת גדולתו של הקב"ה אנו מבינים, שאיך שעבדנו אותו אתמול ושלשום היה זה הרבה למטה מכפי שצריכים באמת לעבוד את ה', לאור הבנתנו הנוכחית. על כן עלינו לחיות כל ימינו במצב של 'תשובה' - לחזור בנו מהצורה שבה עבדנו את ה' עד כה ולעבור לדרגא אחרת לגמרי של עבודת-ה'.
החסידות מלמדת אותנו, שגם הטוב הוא יחסי. מה שהיה טוב אתמול, כבר לא טוב היום. אם אדם מבוגר יתנהג כ'ילד-טוב' זה יהיה רע מאוד עבור המבוגר, אף שלגבי הילד זה שיא השלימות, שכן מבוגר נדרש להתנהגות אחרת לגמרי. אף בעבודת-ה' כך: אמנם אתמול למדנו תורה וקיימנו מצוות ועשינו דברים טובים ונפלאים, אבל מאז עבר עוד יום, התבגרנו, החכמנו - ועכשיו הדרישות מאיתנו הן ברמה אחרת לגמרי, עד שעלינו לעשות תשובה גם על מעשינו הטובים מאמש.
וזו המשמעות האמיתית של 'תשובה': "והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה". ההתקדמות המתמדת בשאיפה לדבוק בקב"ה, הרצון להשיב את הנפש אל מקורה האלוקי - זו התשובה. זו אינה תשובה על חטאים דוקא, אלא שיבה למקור הראשון, לקב"ה. |