"חג הגאולה" י"ט בכסלו, יום שחרורו של רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא והשולחן-ערוך ומייסד חסידות חב"ד, ממאסרו ברוסיה הצארית, נחוג כבר יותר ממאתיים שנה, לא רק בקהילות חסידי חב"ד, אלא בכל תפוצות ישראל. חסידים מכינים עצמם לקראת היום הזה בהתרגשות מיוחדת. לובשים בגדי שבת ומתקבצים להתוועדויות חסידיות, שנמשכות אל תוך השעות הקטנות של הלילה. מפליא שגם יהודים מגזע חסידים, שנתרחקו משמירת תורה ומצוות, מרגישים חובה לבוא להתוועדות י"ט בכסלו, ורבים חזרו בעקבות זאת לחיי תורה ומצוות מלאים.

למעשה, רבנו הזקן חזה זאת ברוח-קודשו. היו חסידים שרצו לכתוב 'מגילת י"ט כסלו', וכבר הכינו נוסח של מגילה כזאת, אולם רבנו הזקן לא קיבלה, ואמר שסיפור המאסר והגאולה אינו צריך להיות כתוב במגילה, משום שהוא יישאר חי לנצח בלב ישראל. וכה אמר: "זה היום יוקבע למועד תמידי בישראל, אשר בו יתגדל ויתקדש שמיה רבא, ויתעוררו אלפי לבבות בישראל בתשובה ועבודה שבלב. כי המעשה (=סיפור המעשה) חקוקה בלב ישראל דלעילא וכתובה בלב ישראל דלתתא" (ספר התולדות אדמו"ר הזקן עמ' רכב).

"לבלתי רום לבבם מאחיהם"

רבנו הזקן אמר: "מי שישמח בשמחתי (=שמחת גאולת י"ט כסלו) - אוציאנו מן המצר אל המרחב". נוסח שני: "מן הגשם אל הרוח". נוסח שלישי: "מן הגיהינום" (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 315). יש גרסה אחרת, שלפיה אמר רבנו הזקן: "מי שישתתף וייקח חלק בשמחתי - יזכה לראות נחת מיוצאי חלציו".

שחרורו של הרבי ממאסרו הביא גל אדיר של שמחה בקרב החסידים. רבנו הזקן חשש שמא תסטה השמחה לאפיקים לא-חיוביים, וכתב איגרת הנקראת 'קטונתי', על-שם פתיחתה בפסוק שאמר יעקב אבינו "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת". באיגרת זו כותב הרבי: "באתי מן המודיעים מודעה רבה לכללות אנ"ש, על ריבוי החסדים אשר הגדיל ה' לעשות עמנו, לאחוז במידותיו של יעקב... לבלתי רום לבבם מאחיהם כו' ולא להרחיב עליהם פה או לשרוק עליהם חס ושלום, הס מלהזכיר באזהרה נוראה, רק להשפיל רוחם וליבם במידת אמת ליעקב מפני כל אדם בנמיכות רוח, ומענה רך משיב חמה ורוח נכאה כו'. וכולי האי ואולי ייתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים" (תניא, איגרת הקודש, סימן ב).

אולם השמחה מילאה את הלבבות, וגרמה לחסידים להיות בהתפעלות עצומה מגודל החסד שהראה להם הקב"ה. היו חסידים שנהגו להתפלל מתוך צעקות נוראות, עד שלא היו יכולים להתפלל בבית-הכנסת, והיו יוצאים אל מחוץ לעיר ומתפללים שם. כעבור שנה, בי"ט בכסלו תק"ס, אמר רבנו הזקן מאמר חסידות, ובו רומם את עבודת המוח והשפיל וביטל את ההתפעלות של עבודת הלב כשהיא לעצמה. זו הייתה הוראת-שעה, כדי להוריד את החסידים ממרומי ההתפעלות לעבודת ה' מסודרת ויציבה (לקוטי דיבורים כרך א, עמ' כא. רשימות חוברת קסב עמ' 16).

מוסיפים בקודש

כמאה שנה אחר-כך, בשנת תרס"ב, שיגר כ"ק אדמו"ר הרש"ב איגרת לקראת חג הגאולה י"ט בכסלו, ובה כתב על החג: "החג אשר פדה בשלום נפשנו ואור וחיות נפשנו ניתן לנו. היום הזה הוא ראש-השנה לדא"ח (=דברי אלוקים חיים), אשר הנחילנו אבותינו הקדושים... והיא-היא תורת הבעל-שם-טוב" (לקוטי דיבורים חלק ד, עמ' 1518).

כשהגיעה האיגרת לווילנה, התאספו חסידי העיר להתוועדות גדולה בבית-הכנסת אפאטוב. בעיר התגורר רב, שנהג להקל בכמה ענייני הלכה, והוא לעג לחסידים לפני הגאון רבי חיים-עוזר גרודוזנסקי, באמרו: "במשנה נזכרו ארבעה ראשי-שנה, ואילו החסידים הוסיפו ראש-שנה חמישי". השיבו הגאון בשנינות: "אצלם מתווסף ואצלנו פוחת" (רמז לקולות של אותו רב בענייני הלכה).