עוד סיפורים
	חבילה ממוסקווה / סיפור לחג
	שמונה ימי צום
	נס צ'רנוביץ
	ליל-סדר במחנה-השמדה

הם ניצבו סביב השולחן הגדול ורידדו את הבצק הקשה בדבקות רבה: "לשם מצת מצווה". אך המלאכה נעשתה בדממה, מתוך התרגשות ומתח. אסור היה שיישמע כל רעש בחוץ.

האנשים שעבדו במקום ידעו, שזהירותם תקבע אם יוכלו בני צ'רנוביץ לאכול השנה מצות בפסח, או שיצטרכו לרעוב בימי החג. אמנם בעיר זו, השוכנת על גבול רוסיה ורומניה, היו החיים שקטים מעט יותר מאשר בתוככי רוסיה האיומה, ממנה ברחו, אבל גם כאן לא חסרו סיבות לחשוש. השוטרים הקומוניסטים בצ'רנוביץ לא היו טובים בהרבה מאחיהם שברוסיה.

דבר אחד היה ברור: אם יתגלה דבר המאפייה הנסתרת, יקיץ באחת הקץ על כל המצות ועל הקמח השמור שהושג בעמל רב, וכל העובדים שייתפסו במקום ישולחו לגלות ארוכת-שנים.

עבודתו של מוט'ל הסבל היתה אפוא אחראית ורבת-סכנות. עליו הוטל להעביר את חבילות המצות, העטופות והמוסתרות, אל כל חלקי העיר, בהתאם להזמנות. הוא היה עושה זאת בעיקר בשעות הבוקר, כאשר אנשים רבים סבבו ברחובות, או בשעות בין- הערביים, כשהיו הבריות חוזרות ממקומות העבודה והרחובות היו הומים.

נוהג היה להתערבב בין האנשים, לבל יבחינו בו אנשי המשטרה הגלויים והחשאיים. בחושים חתוליים היה מתגנב אל חצרותיהם של מזמיני המצות, מניח את החבילה ליד דלת הבית ונעלם כלעומת שבא.

הימים חלפו, ושאננות מסוכנת חילחלה אל תוכו. הוא כבר עשה את מלאכתו כזקן ורגיל, ושוב לא ליוו אותו הפחד והמורא כבראשונה. בלבו אמר, כי איש אינו מתעניין במעשיו של איזשהו סבל עלוב העובר ברחוב לתומו. אבל לא-כן היה.

חבילת המצות שנטל עימו הפעם מן המאפייה היתה גדולה מן הרגיל. חבריו הזהירוהו, והציעו לו לחלק את הכמות לשתיים וליטול את המצות בשתי פעמים, אבל הוא לא נענה להם. כהרגלו, עטף את המצות הארוזות בכמה בדים ישנים, הכניסן לתוך שקו, העמיס את השק על גבו ויצא לדרך.

את עינו של השוטר המשועמם, שסבב בפינת הרחוב, צדה משום-מה דמותו של הסבל היהודי שהלך בניחותא, כאילו כל יומו לפניו. "מעניין מה כבר יכול לסחוב ה'פאראזיט' הזה בשקו", הרהר השוטר.

עשתונותיו של מוט'ל אבדו לרגע למראה השוטר שניצב לפתע מולו. "פתח את שקך", ציווה עליו השוטר ביוהרה. ידיו של מוט'ל רעדו. עיניו התרוצצו בחוריהן ומוחו תר בקדחתנות אחר 'סיפור' משכנע, אבל המציאות פעלה מהר יותר. השק נפתח, הבדים נפרשו והמצות נתגלו.

"הו, היום העליתי דג שמן בחכתי", צהל השוטר בסיפוק, "יהודי אנטי-מהפכני שעוסק בפעילות דתית אסורה. של מי המצות הללו?", חקר.

"הן אינן שלי", פלט מוט'ל מפיו בבהלה.

השוטר חייך בהנאה: "אם-כן, של מי הן?".

"אינני יודע", השיב מוט'ל, מבולבל ונבוך.

"מי מסר לך את החבילה?", הוסיף השוטר לחקור. אבל לא איש כמוט'ל ילשין על אחיו ויביא על-ידי-כך לחיסולה של מאפיית המצות הנסתרת. מוט'ל שתק ושתק, וסבלנותו של השוטר החלה פוקעת.

השוטר אחז בזרועו ואמר: "קדימה, בוא עמי לתחנת המשטרה". מוט'ל כבר ראה לנגד עיניו את הצפוי לו: חקירות, עינויים, סיביר, ומי יודע מה עוד.

בינתיים התקבצו סביב סקרנים רבים. יהודים שחלפו במקום, נרעדו למראה עיניהם ולמשמע אוזניהם. הם חששו לגורלו של מוט'ל המסכן, ויותר מכך חששו שמא לא יעמוד בלחץ, ויחשוף את כל העושים באפיית המצות בעיר.

באותה שעה עבר שם ר' אברהם-שמואל לבנהרץ ע"ה, חסיד חב"ד שהיה ידוע במסירות-הנפש שלו. הוא היה מהחסידים שנמלטו מהאזורים המסוכנים של רוסיה, ומצא מקלט זמני בצ'רנוביץ. כשיצא לרחוב באותו בוקר והבחין בנעשה, הבין כי העסק בצרות.

הוא פילס דרך בין ההמון הרב, והגיע אל השוטר ור' מוט'ל. ואז נטל את חבילת המצות מידיו הרועדות של מוט'ל וקרא: "שלי הן, אני נתתי לו אותן!".

הציבור סביב הביט משתומם באיש המוזר, שמכניס את עצמו לצרות. גם לשונו של השוטר נעתקה לרגע. מוט'ל המסכן ניצל את רגע המבוכה וחיש-מהר נעלם מן המקום.

כשהתעשת השוטר מתדהמתו, אחז בזרועו של ר' אברהם-שמואל ואמר: "אם-כן, מדוע אנו משתהים? בוא עמי".

אבל ר' אברהם-שמואל לא הראה כל סימן של פחד. הוא הרים את עיניו, הישיר מבט לעבר השוטר, ואמר בקול תקיף: "אדרבה, בוא נלך אל תחנת המשטרה, ושם כבר אגלה את פרצופך האמיתי".

השוטר נדהם. טרם נתקל בהתנהגות כזאת. או אולי היה לו מפני מה לחשוש. לשונו נעתקה, פניו החווירו, וניכר היה עליו שהוא מחפש מוצא מן הסבך. הוא פלט כמה מלים חסרות- משמעות, סב לאחוריו, ונעלם מן המקום.

ור' אברהם-שמואל, לקח את המצות ונעלם אף הוא. נס צ'רנוביץ תש"ז.