ימי ההכנות לחג-הפסח מלווים אצלנו טעם של התחדשות וחגיגיות, אבל בתקופות מסויימות בעבר, היו אלה ימי פחד וחרדה. כל יום היתה עלולה לפרוץ איזו עלילת-דם חדשה, על-פי הסגנון הידוע, שלפיו נהגו הגויים להאשים את היהודים בשחיטת ילדים נוצרים כדי ללוש בדמם את המצות לפסח.
מומחים באירגון עלילות-דם היו יהודים מומרים, שביקשו להראות את נאמנותם לדתם החדשה על-ידי טפילת עלילות-שווא על אחיהם-לשעבר. אחד המפורסמים שבהם היה ניקולאס דונין, משומד שחי בצרפת לפני כארבע-מאות וחמישים שנה, בימי האפיפיור אינוסנט הרביעי.
הוא שנא את דת אבותיו ובני-עמו, ולא חסך מאמצים כדי לפגוע בהם. תחילה ניסה לפגוע בתלמוד. בשנת ה'ש (1240) יזם ויכוח פומבי מול רבי יחיאל מפאריס, שבו טען כי התלמוד מזיק לעולם התרבות ויש לאסור את לימודו ולהעלותו באש.
בוויכוח נחל המומר מפלה ניצחת, והשופטים דחו את טענותיו. אך הוא לא הירפה ממאמציו. לאחר ארבע שנות פעילות, השיג צו-מלכות המורה להשמיד את התלמוד ולשרפו. ביום שישי, ערב שבת-קודש פרשת חוקת, ריכזו קלגסי המלכות עשרים וארבעה קרונות מלאים בספרי- תלמוד, ושרפו אותם בפומבי בחוצות פאריס.
אך את הרוח היהודית אי-אפשר לשבור. היהודים הוסיפו ללמוד גמרא בעל-פה, והשתדלו להשיג ספרים חדשים. דונין השתולל. דיבוק השנאה גבר בו, והוא החליט להשמיד ולאבד את הקהילה היהודית כולה.
באנגליה ובגרמניה נעשו פוגרומים רצחניים ביהודים בעקבות עלילות-דם. זו אפוא הדרך! יש ליזום עלילת-דם נגד יהודי צרפת. נועץ דונין בכומר מוולירה, שנודע בשנאת-היהודים שלו, והשניים החליטו להצית את אש שנאת היהודים בוולירה.
הגיע ליל הסדר. רבה של וולירה ואורחיו חזרו מבית-הכנסת. אור חמים פרוש בבית, ניחוחות התבשילים עולים מהמטבח, בקבוקי יין על השולחן. ובכל-זאת, הרב מודאג. כאילו ניבא לבו סכנה מתקרבת.
הסדר החל, התנהל ברוממות-רוח, והרב שכח את חרדתו. כשהגיעו ל'שפוך חמתך', ניגש נכדו לפתוח את הדלת. כשהוציא את ראשו להביט בירח המלא שעמד ברקיע, ראה צללית חומקת אל צל אחד העצים. רגע נבהל, אחר התעשת. כנראה פרי-דמיון, אמר בלבו.
כשנסגרה הדלת, התרומם ה'צל', קרב לחלון והציץ. מתחת לגלימתו לבש מדי אפיפיור. אינוסנט הרביעי הביט ב'סדר' הנמשך בבית. "סוף-סוף אני רואה כיצד היהודים עורכים פסח", חשב, "מעולם לא שיערתי שתפילות היהודים כה תמימות ויפות. ואני עוד הושפעתי מאותו דונין, לרדוף אנשים שלווים ותמימי-דרך אלו, לענותם ולייסרם!".
עודו מהרהר, ראה האפיפיור צלליות שני אנשים קרבים לבית, נושאים עמם שק גדול. עקב אחריהם בנשימה עצורה. ראה אותם מניחים את השק על הקרקע, חופרים ליד הבית, קוברים את השק בתוך הבור, וחוזרים וממלאים אותו עפר.
יצא האפיפיור ממחבואו. "אל תיבהלו", הרגיע אותם, "אני כמוכם. באתי לגנוב משהו מהיהודונים הללו..."
"שתוק, אידיוט!", קרא אחד מהם לעברו. הוא בחן אותו, ונרגע. גוי הוא, "אחד משלנו", ולא יסגירם.
"בסדר, בסדר, אני כבר שותק, רק תגידו לי מאין לקחתם את הגופה?", שאל.
"מה הבעיה!", גיחכו, "חפרנו בבית-הקברות, מצאנו גופה, השחתנו לה את הפנים כדי שלא יזהו אותה, ומחר נצעק שהבת של אחד האיכרים נעלמה. אתה כבר מבין?!".
קולו של האיש היה מוכר לאפיפיור. היה זה ניקולאס דונין. "מובן שאני מבין", עילג האפיפיור את דבריו, "אבל הבן-אדם צריך גם לחיות... הבנתם את הרמז?".
"כמובן", אמר דונין בצחוק כבוש, "הרי הפרענו לך לגנוב. אין לי כסף כרגע, אבל קח את הטבעת הזאת. הבא מחר את הטבעת לכומר, והוא יתן לך תמורתה מטבע יפה".
למחרת התנפלו שוטרי העיירה ואחריהם אספסוף מוסת על הרחוב היהודי. בראש המחפשים עמד המומר דונין. בתוך זמן קצר הגיעו לחצר הרב. "הנה המקום!", צעק דונין, "כאן קברו את הילדה!". פתחו את תלולית העפר והוציאו מתוכה את הגופה.
הרב וראשי הקהילה נעצרו והועמדו למשפט. בתוך דקות אחדות חרצו השופטים את דינם: מוות בשריפה. דונין ביקש את רשות הדיבור: "היהודים רק מילאו את דיני היהדות!", צעק, "לא די בכך שנעלה אותם על המוקד - צריך להשמיד ולאבד את כל היהודים!".
ברגע זה קם האפיפיור ממקומו וקרב אל דונין. החיוך שנח על פני דונין נמוג והיה לארשת של פחד. "נבל ובן-בליעל!", צעק האפיפיור, ונפנף מול עיניו בטבעת שקיבל ממנו אמש, "נסה להיזכר מתי נתת לי טבעת זו, ולשם מה!".
הרב וראשי הקהילה שוחררו מיד. ניקולאס דונין הוצא להורג בו-במקום, ויהודי וולירה וצרפת כולה חגגו בשאר ימי הפסח את ישועתם. באותה שנה שלח האפיפיור אזהרה לחשמנים, להגמונים ולשאר מנהיגי העדות הנוצריות, לבל יעזו עוד להעליל על היהודים עלילות-דם. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
