בשכנותו של רבי פישל מסטריקוב גר נגר יהודי. איש פשוט היה, ירא-שמים ומדקדק במצוות, ככל שהגיעו ידיעותיו. מדי שחר היה בין עשרת הראשונים שהתייצבו לתפילת שחרית, התפלל בתמימות ויצא לעבודת יומו. איש ישר היה, בעל חסד, מומחה במלאכתו ונהנה מיגיע כפיו.

במשך כל היום שהה בנגריה. שם, בין בולי-העץ, כלי-העבודה הגדולים וריחות הדבק המתבשל מעל הפתילייה - בילה את יומו. ידיו אוחזות בעץ ביד אמונה, ופיו ממלמל פסוקי תהילים של דוד המלך, נעים זמירות ישראל. מוחו לא היה מסוגל להבין את פירוש המלים שאמר, אך נשמתו הבינה גם הבינה.

ארוחת צהריים היה אוכל בנגריה, ולאחר שהתפלל מנחה, עבד עוד שעתיים-שלוש, סידר את הכלים במקומם, והלך לביתו, להתרחץ ולהחליף את בגדיו. עכשיו יילך לבית-המדרש להתפלל ערבית ולשמוע שיעור בתורה.

לרגעים אלה המתין כל היום. הרבה מהשיעור לא היה בכוחו להבין, אך קול הלימוד ומראה תלמידי-החכמים מסביב הישרו עליו תחושת התעלות. נהג הנגר להצטנף על קצה ספסל אחרון, ולהביט משם בהערצה ברבי פישל, המעביר את השיעור.

לעיתים השתוקק מאוד להבין מה אומרות שפתי הרבי, אך מוחו לא היה מסוגל לעקוב אחר השטף. או-אז היה עוצם את עיניו, מניח לקול התורה לחדור את תוך נפשו, כקולה של אם המשמיעה שיר-ערש לילדה הקט. בתום השיעור היה הולך מאושש אל ביתו, ומפקיר את גופו העייף לשינה כשהוא מלא עונג רוחני. כך נהג כל הימים.

אהבתו לרבי פישל היתה עצומה. לעיתים לא התאפק ונכנס בתירוצים שונים לבית הרבי, אולי יזדמן לו לעשות בשביל הרבי איזו שליחות.

באחת הפעמים, בימים שבין יום-הכיפורים לסוכות, נכנס כדרכו לבית הצדיק, הביט ונדהם: רבו עמד בחצר מזיע, ידיו פצועות, חולצתו מלוכלכת, וסביבו מוטלים בעירבוביה קרשים וכלי-עבודה. בירך הנגר את הרבי. נשא אליו הרבי מבט אוהב, הצביע בפטיש שבידו לעבר הקרשים המושלכים, וזרועתיו צנחו. לא אמר מלה, רק חייך במבוכה.

אמר לו הנגר: "ירשה לי כבוד הרב... הרי אני נגר ויודע לעשות סוכות. אני אקים סוכה כהלכה. רק דבר אחד אני מבקש: שיתיר לי הרבי לשבת עמו בסוכה"...

קיבל הצדיק את ההצעה, והנגר פתח במלאכה. ניכר היה שבעל-מלאכה הוא. העמודים נתקעו באדמה כמעצמם, המסמרים פילחו את הקרשים כאילו נורו מקשת. והנה הסכך כבר נערם על גג הסוכה, וסדינים צבעוניים מכסים את הדפנות. אושר כזה בעבודתו לא ידע הנגר מימיו.

כאשר התקדש חג-הסוכות, נכנס הרבי אל הסוכה, ראה את הנוי, הרחבות והיופי אשר בה, ושמח גם הוא. קידש על היין, בירך 'שהחיינו' בקול שירה ותודה, והסב עם בני ביתו ברחבות.

הגיע גם הנגר לסוכה, נתיישב בענווה בפינתה, והביט ברבי ובבני-ביתו בעיניים זוהרות, מלאות תודה. נתמלא גם לב הרב תודה לנגר, ואמר לו: "הרחבת את דעתי בסוכה המפוארת שבנית. אני רוצה להודות לך על עבודתך הקשה, לשלם לך עבור מאמציך, ואיני יודע במה. בקש ממני משהו - כל דבר שלבך חפץ - בנים, אריכות- ימים, בריאות הגוף והנפש - ואני אברך אותך".

נדהם הנגר. למחווה כזאת לא ציפה. תחילה לא ידע מה לענות. הרי עכשיו יוכל לבקש כל מה שתמיד חלם! עודד אותו הרבי בניע-ראש, והנגר התעשת. "מורי ורבי", פתח ואמר, "איני רוצה באריכות-ימים או בעושר וכבוד. כל רצוני הוא דבר אחד קטן - שאזכה לשבת בד' אמותיך ולשמש אותך גם בעולם-הבא, כשם שאני משמש אותך כאן, בעולם-הזה"...

הרצין הצדיק, שקע במחשבות עמוקות, והנגר יושב חרד, שמא הגדיש את הסאה, שמא ביקש יותר מדי. אחרי דקות אחדות של דומייה מתוחה אמר הצדיק: "אקיים את דברי ואברך אותך כפי שהבטחתי. אך עליך לדעת, שכדי לזכות במה שביקשת, יהיה עליך לסבול הרבה ייסורים בעולם-הזה; דע את אשר אתה נוטל על עצמך".

"אני מקבל עלי את כל הייסורים שבעולם, ובלבד שאזכה לשמש את הרבי בעולם-הזה וגם בעולם-הבא!", אמר הנגר בהשתוקקות, בביטחון מוחלט.

השיב לו הצדיק: "בני, הזהרתי אותך, ואתה אינך חוזר בך מבקשתך. אם-כן, גם אני מסכים. אברך אותך שתנוח בד' אמותי בעולם-הזה ובעולם-הבא".

ומאז, מדי שנה, כל עוד חי הצדיק רבי פישל, הקים לו הנגר סוכה לתפארת. כשנפטר הרבי והלך לעולמו, נפל הנגר למשכב. שמונה-עשרה שנה שכב במיטתו, ומחלתו לא נתרפאה. הנגריה דממה, הכלים החלידו, גופו סבל ייסורים קשים, אך רוחו לא נפלה. אדרבא, אמר לעצמו, עוד מעט אזכה לשוב ולשמש את הרבי...

מקץ שמונה-עשרה שנות מחלה יצאה נשמתו בטהרה. זכרו אנשי החברא קדישא את צוואתו של הצדיק זכרונו-לברכה, וכרו את קברו של הנגר סמוך לקבר רבו, בתוך ד' אמותיו. הניחו מצבה על קברו, ועליה נחרט: "פ"נ פלוני... מי שהתאבק בעולם-הזה ובעולם-הבא בעפר רגלי צדיקים".