ערב יום-הכיפורים בעיירה ליובאוויטש. אווירה זכה אופפת את הרחובות, שבהם מתכוננים יהודים ליום הקדוש. בבית-המדרש יושב לו החסיד ר' שמואל ועוסק בתיקון הנפש, כדי להיכנס זך ונקי ליום הדין.

הדלת נפתחת, ולבית-המדרש נכנס הלך. היהודי מניח את צרורו בפינה, מחלץ את עצמותיו וצונח על אחד הספסלים. ר' שמואל הגביה את עיניו, ראה את האורח, קם והושיט ידו לשלום.

"איך מרגיש יהודי?", שאל את ההלך.

"אוי", נאנח האיש, "חושך הגלות. רק צרות באות על ראשנו. הנה, רק היום עברתי סמוך לארמונו של הפריץ הרשע לובומירסקי. פתאום שמעתי קריאה רמה: 'יהודי, עמוד!'. בתחילה נבהלתי, אך נרגעתי כשראיתי שהקורא אינו אלא משרת שביקש לקנות צעיף. בעוד המשרת מונה את מעותיו כדי לשלם לי, סיפר לפי תומו על משפחה יהודית שמושלכת זה שבוע ימים בבור- הכלא, עקב חוב שהם חייבים לפריץ, וכי אם לא ישולם החוב עד מחר, יוצאו להורג. אילו רק עמד לרשותי הסכום העצום שדרש הפריץ... הוא אשר אמרתי: חושך הגלות".

עיניו של החסיד התמלאו דמעות בעת שהאיש סיפר את סיפורו. הדבר נגע ללבו. כעבור רגע כבר לא היה עוד בבית-המדרש.

כלבים חורצי שיניים קיבלו את פניו בפתח ארמונו של הפריץ. הפריץ ישב סמוק פנים, זועם על חוצפתו של היהודי אשר העז להופיע בתוך ארמונו. "רוצה אני לדעת לכמה עולה סכום החוב של המשפחה האומללה", אמר החסיד.

"זה יעלה לך ביוקר", פלט הפריץ. "נוסף על סכום החוב, יהיה עליך להוסיף גם ריבית על שאיאלץ לבטל את טקס ההוצאה להורג". הסכום שנקב האדון שיתק את לבו של ר' שמואל. אך כרגע התעשת והשיב: "בעזרת ה' אצליח לגייס עוד היום את הסכום שביקשת".

הסכום היה עצום. מה עושים? מלבד זאת, ערב היום הקדוש היום, ועדיין יש לפניו הכנות רבות. הוא נשא את רגליו והחל להקיש על דלתות הבתים שנקרו בדרכו.

הסכום שהצטבר בידו היה זעום למדי. יותר משאסף כסף, אסף את סיפורי צרותיהם של אחיו היהודים.

לפתע מצא עצמו ניצב על פתח בית-המרזח. מבפנים נשמע קול צחוקם של כמה פורקי- עול, ריקים ופוחזים, אשר היום הקדוש המתקרב לא נגע ללבם. הוא החליט להיכנס פנימה. אין לו ברירה. הוא חייב להשיג מיד את הכסף.

מראה החסיד עורר את תמיהתם של משחקי הקלפים. לרגע נשתתקו הכול. על השולחן היו מונחות שלוש קופות גדושות. רבי שמואל פתח בדבריו ללא שהיות: "אני בא בעניין של פיקוח-נפש. צריך להציל משפחה ממוות. זכרו, כי יש קונה עולמו בשעה אחת".

מוחותיהם אפופי האלכוהול של יושבי בית-המרזח לא קלטו על מה בדיוק מדבר החסיד. לפתע פרץ אחד בצחוק רועם. כשנרגע קמעה אמר: "יש לי רעיון. אם תואיל לשתות עמנו מלוא הספל יין-שרף, תזכה בקופתי".

ר' שמואל הסכים. בתעצומות-נפש נטל לידיו ספל מלא משקה, בירך 'שהכול' בכוונה עצומה והריק את הספל אל קרבו, לקול צחוקם של הנוכחים. עתה היה בידו כשליש מן הסכום הדרוש.

שני המשחקים האחרים נענו גם הם לאתגר: "אם תשתה עוד שני ספלים מלאים, תזכה גם בקופותינו". הוא שתה גם את שני הספלים הבאים. עיניו אדמו וראשו היה סחרחר. זמן-מה נשען על הכותל, אוחז בחוזקה בסכום המלא.

רגליו כשלו. הוא הרגיש שלא יוכל ללכת. אך מוחו לא פסק מלצוות: "לך מהר אל הפריץ. זה עניין של פיקוח-נפש".

הפריץ לא האמין למראה עיניו. גם לבם של בני המשפחה העלובים סירב לקלוט את הנס שאירע להם. בעיניים דומעות ובמלים קטועות ביקשו להודות למצילם, אך זה לא שעה להם. מוחו היה מעורפל לחלוטין.

בית-המדרש הגדול היה מלא מפה אל פה. הכול היו נתונים בחרדה פנימית עמוקה בעת קבלת היום הקדוש. רגליו של ר' שמואל עמדו לו עד הכניסה לבית-המדרש. שם, ליד הכיור, התמוטט וצנח על אחד הספסלים.

מה היה לו לחסיד הגדול, ר' שמואל, ששרוע הוא על הספסל בערב היום הקדוש, לבוש בגדי חולין ושקוע בשינה עמוקה? - תמהו הכול תמיהה רבתי. התפילה נסתיימה, החסידים יצאו החוצה, והוא עודנו שוכב שם.

בבית-המדרש נשארו חסידים רבים, שהמשיכו בעבודת-היחיד שלהם בליל היום הקדוש. אמרו תהילים, שפכו שיח ותחנונים. באמצע הלילה פקח ר' שמואל את עיניו, וכמי שניעור מעולם אחר קם על רגליו, קרב אל הבימה, היכה עליה בידו בחוזקה והכריז בקול גדול ובנעימה של שמחת-תורה: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו!".

פחד אחז בנוכחים. האם נשתבשה חלילה דעתו של ר' שמואל, החסיד הגדול?! וכבר קרב המשמש כדי להוציאו מבית-המדרש.

לפתע השתרר הס. הרבי הסב את פניו אל הקהל ואמר: "הניחו לו לר' שמואל. הוא כבר נמצא הרבה לפנינו. בעבודה העצומה שעבד היום, כבר תיקן כל מה שצריך לתקן עד שמחת-תורה!".