מאמרים נוספים בנושא
	בלי תוויות
	רוב העם דבק במסורת
	תופעת ה'מסורתיים'
	בלי מצוות שבין אדם לחברו אי-אפשר להיות דתי
	האמנם "מלחמת תרבות"?
	למה יש אצלנו שנאת-דת
	התעוררות דתית ועויינות דתית
	קירוב הלבבות ופירוק המתחים

לסובב את המפתח בעדינות במקום לחבוט על הדלת בכוח

בחגי ישראל נוהגים אלפי חסידי חב"ד לצאת לפעילות המסורתית של הבאת אור החנוכה ומצוותיו להמוני בית-ישראל. הם מבקרים אצל חיילי צה"ל ובתחנות המשטרה, פוגשים בני- נוער ועולים חדשים, מקיימים אירועים בקיבוצים ובמושבים, עורכים מסיבות לצעירים משכילים ולפשוטי-עם. הפעילות הזאת ובעיקר התגובות עליה מצד הציבור מעוררות הרבה מחשבות.

מי שניזון מכלי-התקשורת מקבל את הרושם, שנפער קרע מוחלט בין הציבור הדתי לבין המכונה 'חילוני'. מדי פעם אנו מדווחים על כתובות-נאצה ועל קריאות-גנאי שסופגים יהודים שומרי תורה ומצוות. כלי-התקשורת הדתיים מעניקים לתופעות אלה כותרות גדולות, ומנגד מבליטים כלי-התקשורת החילוניים את תגובות-הנגד של רבנים ואישי-ציבור מהמחנה התורני. שוב ושוב נשמע הביטוי הנורא 'שני עמים'.

דו-שיח אמיתי

האמת היא, שכלי-התקשורת, ששמם רומז על קשר וחיבור, פועלים בנושא זה בכיוון ההפוך. הם מונעים דו-שיח כן ואמיתי ומעודדים דווקא את הניגודיות. הדבר אינו נעשה דווקא מרוע-לב, אלא מעצם טבעה של התקשורת. הניגוד והעימות הם שיוצרים את העניין. בעל טור שמעוניין לזכות במחמאות מסובביו, יודע שעליו לכתוב בלשון חדה ושנונה, להקצין דברים ולהביאם לידי אבסורד, ואז יטפחו לו על שכמו ויאמרו שהיה 'חזק'.

הציבור שניזון מכלי-התקשורת מקבל אפוא תמונה מעוותת של המציאות. נדמה לו שהכול נלחמים אלה באלה, תוקפים אלה את אלה ושונאים אלה את אלה. אבל ברגע שמתעלמים מכלי- התקשורת ויוצאים אל הרחוב כדי להתרשם התרשמות בלתי-אמצעית, מגלים שהמציאות שונה לחלוטין.

בקרב העם אין שנאה ואין עוינות. לכל היותר יש חשדנות שנובעת מחוסר-ידיעה ומאי-הכרת הצד השני. כאשר מתפתח דו-שיח אמיתי, נופלות בבת-אחת כל המחיצות ומתגלה הבסיס המשותף האיתן שכולנו עומדים עליו.

דברים אלה נכונים לכל רוחב הקשת הישראלית - מיהודים מסורתיים ומאמינים, דרך עולים חדשים ואנשי אקדמיה ועד בני קיבוצים וחברי תנועות השמאל. כל אלה פתוחים לשיחה אמיתית על יהדות ואמונה, ובתוך נפשם הם אף משוועים לדו-שיח כזה. הבעיה היא, שבמקום לדבר ולחפש את הקשר הבלתי-אמצעי, הצדדים עוסקים בניסוח כותרות שנונות, בכתיבת טורים אישיים חריפים ובשיגור מכתבים נזעמים למערכת.

לא קרב, לא עימות

השיח שמתקיים בין חלקי החברה בארץ דומה לאדם שמבקש להיכנס לדירת חברו וחובט בכוח בדלת. אין פלא שבעל-הבית מתבצר ביתר-שאת וממגן את הכניסה בכל האמצעים העומדים לרשותו. אולם אם הראשון לא היה מנסה לחבוט בדלת, אלא היה מקיש עליה בעדינות ומבקש להיכנס, היה בעל-הבית פותח בעצמו את הדלת ומקבל את פני אורחו בזרועות פתוחות.

הדבר שדרוש לנו היום אינו קרב, אלא קירוב-לבבות. לא עימות, אלא דו-שיח לבבי. לא פריקת מטעני המרירות וחשבונות העבר, אלא פתיחת דף חדש של אחדות יהודית אמיתית. התאווה לתקוף ו'להשיב' אינה אלא תאווה ככל התאוות, ואנו נדרשים להתעלות על עצמנו ולכבוש תאווה זו. מדובר באחים יקרים, יהודים כמוני-כמוך, והמשותף בינינו מרובה על המפריד.

דווקא האירועים הקשים שמתחוללים בעת האחרונה פותחים את הלבבות. הכול חשים את סכנתה של שנאת-אחים ובלב כל יהודי מפעמת כיום תשוקה להידברות ולאחדות. צריך רק לסובב בעדינות את המפתח, והלבבות ייפתחו לרווחה.