מאמרים נוספים בנושא
	בלי תוויות
	רוב העם דבק במסורת
	תופעת ה'מסורתיים'
	בלי מצוות שבין אדם לחברו אי-אפשר להיות דתי
	האמנם "מלחמת תרבות"?
	למה יש אצלנו שנאת-דת
	התעוררות דתית ועויינות דתית
	קירוב הלבבות ופירוק המתחים

למה אתה מתכוון כשאתה אומר: "יהודי דתי"?

בשיחות בין יהודים דתיים לבין כאלה שאינם שומרי-מצוות תמיד יש מישהו שאומר: "העיקר זה להיות בן-אדם. יש אנשים דתיים מאוד, שמקפידים של כל קוצו של יו"ד במצוות שבין אדם למקום ואילו במצוות שבין אדם לחבירו הם מזלזלים לגמרי".

המעניין הוא, שהאומרים כך אינם חשים שדבריהם מכילים סתירה מניה וביה: איך אפשר להגדיר כ'דתי מאוד' אדם שמזלזל בחלק כה גדול של התורה והמצוות - במצוות שבין האדם לחבירו?! הרי גם המצוות שבין אדם לחבירו הן חלק מהמצוות שבין אדם לבוראו!

במילים אחרות: לא ייתכן להיות 'דתי' בלי לקיים כיאות את המצוות שבין אדם לחבירו. יהודי שהוא 'דתי' באמת ובתמים (במובנו האמיתי של המושג), יהודי שהוא ירא-שמים באמת, יהודי שהתורה היא נר לרגליו - יהודי כזה גם יהיה זהיר מאוד בכבודו של אדם, בממונו של הזולת ובמילוי חובותיו לבריות. ואמנם, אנו יכולים לראות במוחש, שמי שהוא גדול בתורה וביראת-שמים הוא גם זהיר בצורה מפליגה ביחסו לזולתו.

השאלה הרטורית מה עדיף: להקפיד על המצוות שבין אדם לבוראו ולזלזל במצוות שבין אדם לחבירו, או לא לקיים את המצוות שבין האדם לקונו אך להיות 'בן-אדם' ולהיזהר במצוות שבין אדם לחבירו - כמוה כשאלה: מה עדיף, לאבד יד או לאבד רגל. כל אדם נורמלי ישיב, שהוא מעדיף להיות אדם בריא, עם שתי ידיים ועם שתי רגליים. כך גם בחיי-הרוח - עלינו לשאוף לשלימות הן במצוות שבין אדם למקום והן במצוות שבין אדם לחבירו, ולא לבחור ב'נכות' רוחנית מסוג זה או אחר.

השער הראשי

ידועה ומפורסמת ההלכה, שיום-הכיפורים יש בו כדי לכפר על עבירות שבין אדם למקום, אך אין הוא מכפר על פגיעה שפגע אדם בחבירו. על כן כדאי להקדיש מחשבה וחשבון-נפש למצבנו בתחום זה של בין אדם לחבירו.

הדגש שהתורה שמה על המצוות שבין אדם לחבירו יש בו כדי ללמד על חשיבותו העצומה של תחום זה - לא רק מבחינת יחסי-אנוש וצרכיה של החברה, אלא גם מהבחינה הדתית. הלל הזקן, כשנדרש לתמצת את התורה כולה למשפט אחד, אמר: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך - זוהי כל התורה כולה, ואידך זיל גמור". חז"ל בפרקי-אבות אמרו: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו; וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו". בשיטת חסידות יש הדגשה עצומה לנושא של אהבת-ישראל, וגדולי החסידות היו אומרים, שאהבת-ישראל היא השער הראשי המוליך לחצרות-ה'.

מדרבנן ומדראוייתא

למרבה הצער ודאבון הנפש, הרבה מהרעות החולות שהחברה שלנו משופעת בהן, נובעות מאי- קיומן של מצוות בסיסיות בתחום זה שבין אדם לחבירו. כל מי שיפתח 'שולחן-ערוך', או אפילו 'קיצור-שולחן-ערוך', ויעיין בדיני לשון-הרע ורכילות, בדיני משא-ומתן ובהלכות נוספות הדנות בעניינים מעין אלה, יראה מיד, שאילו היינו מקיימים ולו חלק מהן, היו פני החברה נראים אחרת לגמרי.

האבסורד הוא, שלעיתים אנו נגררים למחלוקות דוקא מתוך יראת-שמים. מספרים על אחד מגדולי-ישראל שפעם רצו כמה גבאים בבית-הכנסת להנהיג סדרים חדשים בעת התפילה, והדבר גרם למחלוקת גדולה בקהילה. זימן אליו הרב את הגבאים ואמר להם: "לפני שתפתחו בדבריכם ותסבירו את טענותיכם, ברצוני להסב את תשומת ליבכם למה שקורה כאן. כל עניין התפילה הוא מצווה מדרבנן, ואילו אתם, מרוב להיטות לתקן דברים הקשורים בתפילה, הסתבכתם במחלוקת, בשינאת-אחים, בלשון- הרע ורכילות, שכל אלה הם איסורים מדאורייתא!"

כדאי לחשוב על כך!