בליל הסדר מצווה להניח שלוש מצות בקערת הסדר. מה הטעם לכך שמשנים מהנהוג בכל יום-טוב - שדי ב"לחם משנה", דהיינו - שניים.

1.       טעם ברמז מביא הרבי מליובאוויטש בהגדה שלו את תשובת רב שרירא גאון: רמז מן התורה הוא לשלוש סאין (מידת נפח) שאמר אברהם לשרה לעשות מהם עגות (לאורחים – המלאכים שבאו לבקר את אברהם) ואותו זמן פסח היה. ויש אומרים –  זכר לשלוש הררי עולם: אברהם יצחק ויעקב (מעשה רוקח טז, נח).

2.       הטעם ההלכתי הוא, כפי שמביא הרא"ש, מגדולי הפוסקים, כדי שיהיו שתי מצות שלמות, כבכל יום-טוב, ומוסיפים עליהם "פרוסה" - את המצה השלישית – כדי שתהיה "לחם עוני". (ערבי פסחים סימן ל')

ה"פרוסה" היא האמצעית בין שלוש המצות בקערת הסדר. את המצה הזו חוצים – "יחץ". החלק הגדול מוציאים מהקערה ומניחים ל"אפיקומן" ואת החלק הקטן משאירים בקערה ואומרים: "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" (זה לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים), שכן דרכו של עני בפרוסה (ולא שלמה).

לפיכך אומרים את ברכת "על אכילת מצה" רק על המצה העליונה והאמצעית – החצויה, בעוד את ברכת "המוציא" אומרים (קודם לכן) - על לחם המשנה (שתי המצות השלמות כשהאמצעית – הפרוסה – ביניהן).

אגב, טעם נוסף לחציית המצה – זכר לקריעת ים סוף.

הסיבה שחוצים דוקא את המצה האמצעית ולא את העליונה, כדי שברכת "המוציא", הצריכה "לחם משנה" (שתי מצות שלמות) תאמר על כל המצות, שכן "אין מעבירין על המצות" (מסכת פסחים דף ס"ד עמ' ב').

3.       הרא"ש מוסיף טעם נוסף: "ונהגו באשכנז ובצרפת לעשות מעשרון אחד – זכר ללחמי תודה, שהיוצא מבית האסורין מביא לחמי תודה ולחמי תודה באין מג' מינין של מצה (חלות) רקיקין ורבוכה".

בהתייחס לטעם השני שמביא הרא"ש, כותב אדמו"ר הזקן, ב'שלחן ערוך':

"נוהגין במדינות אלו שהשלוש מצות של מצוה הן נעשין מעשרון אחד קמח כעין לחמי תודה שהיו  שלוש חלות נעשות מעשרון אחד שהרי היו בה שלשים חלות של מצה נעשות מעשרה עשרונים נמצאו שלש חלות לעשרון לפיכך אנו עושין גם כן שלוש מצות לעשרון זכר ללחמי תודה שהיוצא מבית האסורין חייב להביא תודה ואנו בפסח יצאנו מבית האסורין משעבוד מצרים לפיכך אנו עושין זכר ללחמי תודה".

(אורח-חיים חלק ג' סימן תנ"ח סעיף ה').

הרבי מליובאוויטש מדגיש ('ביאורים בהגדה של פסח', משיחות חודש ניסן תשכ"ח) כי הטעם שמביא אדמו"ר הזקן, בהתבסס על הטעם של הרא"ש, מכוון לכמות הקמח "עשרון אחד קמח", אך לא למצות עצמן, שכן לאחר שנאפו, אין בהם גילוי כלשהו ללחמי התודה. בכך מיישב הרבי את התמיהה – כיצד יתכן לומר שעושים שלוש מצות – זכר ל"לחמי תודה", והרי בימי חג הפסח לא הקריבו קרבן תודה כלל (משום חמץ שבה)? ואפילו בדיבור (בתפילה) לא אומרים "מזמור לתודה" מערב פסח עד חלוף כל ימי החג. בכך מוצא הרבי את הטעם להוספת המלים "משעבוד מצרים", שאין הכוונה שמצרים היתה "בית האסורים" ממש, אלא כעין בית האסורים.